נתינה וחברות
לתת מכל הלב, בלי לנהל חשבון
כשכל מחווה מחכה לתמורה, גם האהבה מתעייפת. איך מחזירים לנתינה את החופש שלה?
הוא הכין ארוחת ערב וחיכה שתשים לב. היא פינתה לו זמן וחיכתה שיבין. שניהם נתנו משהו מעצמם. שניהם נשארו עם תחושה שהם היחידים שנותנים.
הרצון להרגיש מוערכים הוא אנושי. כשהצורך הזה נשאר בשתיקה, הוא עלול להפוך לחשבון: כמה עשיתי, כמה קיבלתי, ומי חייב עכשיו למי. לאט לאט אנחנו מתחילים לראות את החוב, ומתקשים לראות את האדם.
נתינה מהלב יכולה להתחיל במחווה קטנה שאנחנו בוחרים בה בחופשיות. ובאותו זמן, מותר לומר: ״אני זקוק לעזרה״, ״אני רוצה שיראו גם אותי״. לתת מקום לעצמנו ולתת מקום לאחר יכולים לחיות יחד.
אולי הערב נוכל לשים לב לדבר אחד שהאחר עשה בשבילנו, ולומר תודה מפורשת. לא כדי לסגור חשבון. כדי לפתוח שוב את העיניים.